לידת ונוס

״לידת ונוס״ של בוגרו (1879) היא תשובה ישירה ומאוחרת לציור באותו שם של בוטיצ׳לי משנת 1485. שניהם מציגים את אלת האהבה היוונית-רומית כשהיא עולה מן הים על קונכייה. אבל המבט שונה.

בוטיצ׳לי צייר את ונוס כדמות אדמורית, רחוקה, סמלית. בוגרו צייר אותה כאישה אמיתית — בשר, עור, שיער. הוא היה האב של "אקדמיזם" צרפתי, סגנון שלמד מהכל מומחה — מבני אדם בארמון לאנטומיה. וכאן, ב"לידת ונוס", הוא הציג מה זה אומר ליצור אישה אידיאלית.

זאת לא דמות מציאותית. אף אישה לא נראית כך — הפרופורציות מושלמות, העור ללא פגם, הבעת הפנים שלווה כליין רוטוס. בוגרו ציפה את כל מה שהמערב חשב על נשיות, ב-3 מטרים על 2 מטרים של בד.

ובדיוק זו הסיבה שהציור הזה הוא אייקון של גינוסקסואליות. הוא לא מראה את האישה הספציפית — הוא מראה את עצם הנשיות. כל מה שהיא יכולה להיות. אדם שנמשך לנשיות בצורתה האסתטית הצרופה, לא לאדם פרטי בו, יכול להישאב לציור הזה לשעות.

עניין שלישי: בוגרו לא היה אהוב על הימפרסיוניסטים. מונה ורנואר חשבו שהוא ייצוג של כל מה שצריך להיהרס באמנות. ובכל זאת — הציור הזה תלוי במוזיאון אורסה, באותו אולם בדיוק של הימפרסיוניסטים, כמעט מולם, כיריב נצחי. אתה בוחר מהי האמנות. אתה גם בוחר מהי האישה.