השם של הסופרת

מקרה לעיון. הסעת לחתונה של חבר משותף, ישבת ליד מישהי שלא הכרת. תוך עשרים דקות הבנתם ששניכם קוראים את אותה סופרת. תוך שעה היה ברור ששניכם תיסעו יחד הביתה. השאלה היא — מה בדיוק קרה ביניכם בעשרים הדקות הראשונות שכל מה שקרה אחר כך כבר היה צפוי?

התשובה היא רגע אחד. הוא אמר את שם הסופרת לא נכון.

לא טעות גסה — הוא החליף הברה. שני אנשים מחוץ לחברתם היו מתקנים אותו. היא לא תיקנה.

מה שהיה בה זה לא נימוס. זה היה בחירה. ברגע שלא תיקנה את שם הסופרת, היא הניחה שני דברים על השולחן: ראשית, שהיא יודעת את השם הנכון. שנית, שהיא בחרה לא להגיד.

הוא הבין. הוא ידע גם שהיא יודעת. הוא הניח שאם היא לא מתקנת — זה לא בגלל שהיא לא יכולה. זה בגלל שמשהו בו, בעקרון, חשוב לה יותר מאשר להיות צודקת.

מאותו רגע — שני משפטים אחר כך, שלושה משפטים — כל מה שהוא אמר נחת אצלה אחרת. כי היא הייתה זו שהמליכה אותו במשהו. והוא היה זה שקיבל את ההמלכה בלי להעיר.

תשוקה היא לא תוצר של מה שאת יודעת על האחר. היא תוצר של החללים שאת בוחרת לא למלא.

אחר כך, כשעמדו ליד הברונה, היא אמרה את שם הסופרת — נכון. הוא חייך. אמר: ״אז ידעת.״ אמרה: ״כן.״ אמר: ״תודה.״

אמרה: ״על מה?״

אמר: ״על שלא תיקנת אותי בפעם הראשונה.״

חייכה. אמרה: ״עכשיו תיקנת את עצמך.״

אמר: ״אבל את כבר ידעת שלא צריך.״

זאת הייתה כל הסצנה. אחרי זה היו עוד הרבה דברים — נסיעה משותפת הביתה, קפה לפנות בוקר במטבח שלה, לילה. אבל הכל כבר נחתם בשם הסופרת ההוא. כי באקט הקטן הזה — של לא-לתקן — היא נתנה לו את המתנה היחידה שאי אפשר לבקש: היא הראתה לו שהיא רוצה אותו לפני שהיא יודעת אם הוא טוב.

וזה — הרצון לפני הידיעה — זה בדיוק מה שמפחיד את כולם. ובדיוק מה שגורם לאדם לעמוד ולהשתנות.