אצבעות שאינן יודעות להפסיק

לא משנה כמה שיעורי תנ״ך עברתם — את עמנואל הרומי לא לימדו אתכם. ויש סיבה: בעוד שיר השירים מתחפש לאלגוריה דתית כדי להישאר בקאנון, עמנואל סירב להתחפש. הוא כתב, באותה עברית של תפילה, שורות שלא ניתנות לפירוש מטאפיזי בלי לעוות אותן עד היגון.

הוא חי באיטליה של דנטה — בערך אותה תקופה, אותם רחובות. כתב 28 ״מחברות״ — אסופות שהן בו-זמנית רומן, פילוסופיה, מדריך לחיים, ופורנו ספרותי. הרבנות העדיפה להעלים אותן. רובן שרדו בעותקים בודדים. את שמו, רוב היהודים החילונים בישראל שמעו פעם, באירוע אקדמי, ושכחו. תכף תזכרו.

הקטע שלפניכם הוא עיבוד בעברית של היום, ברוחו. לא תרגום של שיר אחד — יציאה לכיוון שלו: עברית של תורה שיודעת מה לעשות עם גוף.

רְאִיתִיהָ בַּחֲנוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹשֵׂם. אָחֲזָה בְּכַף יָדָהּ צְלוֹחִית קְטַנָּה, וּמוֹשִׁיטָה אֶצְבָּעָהּ אֶל פִּי הַצְּלוֹחִית כְּמִי שֶׁמּוֹשִׁיט אֶצְבַּע אֶל פִּי הַצִּפּוֹר. אָמַרְתִּי לְעַצְמִי: אֵלֶּה אֶצְבָּעוֹת שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לְהַפְסִיק.

שְׁאַלְתִּיהָ: ״בַּמֶּה תִּבְחֲרִי?״

עָנְתָה: ״בַּמֶּה שֶׁיַּכְרִיעַ בֵּינִי לְבֵין מִי שֶׁאֶהְיֶה הָעֶרֶב.״

חִיַּכְתִּי. הַבּוֹשֵׂם — מָה לוֹ וְלָעֶרֶב? הַמִּסְחָר הָיָה בָּרוּר. גַּם בַּעֲלֵי הַבְּשָׂמִים יוֹדְעִים אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין נְשָׁמָה הַצְּרִיכָה רֵיחַ, לִנְשָׁמָה הַצְּרִיכָה לָדַעַת שֶׁהִיא נִמְצֵאת.

נָגַעְתִּי בְּכַף יָדָהּ — בִּתְאַנַת לְקִיחַת הַצְּלוֹחִית — וְהָעוֹר שֶׁלָּהּ הָיָה חַם כְּעוֹר שֶׁל מִי שֶׁהַבַּיִת הָרֵיק מְחַכֶּה לוֹ.

אָמַרְתִּי: ״זֶה מַתְאִים לִי.״

אָמְרָה: ״לֹא לָזֶה הִתְכַּוַּנְתִּי.״

אָמַרְתִּי: ״גַּם אֲנִי לֹא.״

וּבַחוּץ — שֶׁמֶשׁ אַחַר הַצָּהֳרַיִם הָעַתִּיקָה, שֶׁכְּבָר רָאֲתָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עוֹשִׂים בְּדִיּוּק אֶת זֶה, בְּעֶצֶם הַמָּקוֹם בְּעֶצֶם הַשָּׁעָה, תַּחַת שֵׁם אַחֵר אֲבָל אוֹתוֹ טַעַם שֶׁל פֶּה שֶׁכְּבָר אָמַר בְּלֵילוֹ ״כֵּן״.