סנשואל
אדם וחוה — Ephraim Moses Lilien

Ephraim Moses Lilien·1923

אדם וחוה(Adam i Ewa)

פולחן ישראלי

שיר השירים

שמונה פרקים של עברית בת שלושת אלפים שנה שמדברת על שני גופים, שדה, צמא ובקשה. הטקסט המלא, הפסוקים החזקים מודגשים, הסיפורים סביבם רצים ברקע. הפיסה הזו היא לא משהו לקרוא — היא משהו להישאר בתוכו.

מיוחס לשלמה המלך·בין המאה ה-10 וה-3 לפנה״ס·עברית מקראית
18 באפריל 2026·12 דק׳ קריאה

שיר השירים אשר לשלמה

שיר השירים אינו אלגוריה. הוא מסמך אירוטי. שלושת אלפים שנה של פירוש דתי הסיטו אותנו ממה שכתוב על העמוד — שני אנשים, שדה, צמא, בקשה. הקאנון העברי הציל את הטקסט הזה דרך פירוש משלי לאהבת ה׳ לישראל. הפירוש אמת, אבל הוא מאוחר. ברובד הראשון, הטקסט עומד לבדו.

מה שמובא כאן הוא הפסוקים המרכזיים מכל שמונת הפרקים. הפסוקים הכי חזקים מודגשים. הקישורים הסיפוריים סביבם מצומצמים — לא צריך לקרוא הכול. אפשר פשוט לזרום. זאת פיסה דקורטיבית של הגיליון.

פרק א — הפתיחה

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ — כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן.

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם — כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.

הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם.

פרק ב — הקריאה

אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים.
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים. בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי.

הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים — כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.

שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי.

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת. דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים — הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים.

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי — קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי, יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה — הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ.

פרק ג — חיפוש בלילה

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי — בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ — עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי, וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.

פרק ד — הגוף כנוף

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה. עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד.

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה — הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ.

מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה — מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים.
גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.

פרק ה — דפיקה בלילה

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר — קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי, יוֹנָתִי תַמָּתִי — שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו.
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי — וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם — אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי, מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.

פרק ו — הצהרה

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.

פרק ז — אנטומיה

מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב — חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן.
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג — בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.
מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ, אַהֲבָה — בַּתַּעֲנוּגִים.
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו.

אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ.

פרק ח — חותם

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ — כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה. רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה.
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ.

שורת המחץ

הקריאה הקלאסית מפרשת את שיר השירים כמשל לאהבת ה׳ לישראל. הקריאה הזאת אמת — אבל היא מאוחרת. ברובד הראשון, הטקסט עומד לבדו: שני גופים, שדה, ריח, צמא. ההפיכה לאלגוריה דתית הייתה אקט של הצלה תרבותית — הדרך לשמר טקסט ארוטי בקאנון של עם שלא הרשה לעצמו ארוטיקה גלויה. אבל מתחת לאלגוריה, הטקסט המקורי שורד. עכשיו, כשהוא נקרא ככה — הוא חוזר להיות מה שהיה: שיר אהבה בעברית, ללא בושה.

הערת המתרגם

הטקסט הוא הפסוקים המקוריים — ללא תרגום, פירוש או עיבוד. רק בחירה והדגשה. הפסוקים הכי חזקים מוצגים בכותרות גדולות; הקישורים הסיפוריים מצומצמים. הקריאה היא דקורטיבית — זרם של עברית קדומה שמדברת על מה שהיא מדברת עליו.

המקור →