קאטולוס — נחיה, לסביה שלי, ונאהב

קאטולוס מת בגיל שלושים. שיריו, שמרביתם הופנו אל אישה אחת — שאותה כינה ״לסביה״ כמחווה לסאפפו — שרדו אלפיים שנה כי הם החדים והאמיתיים ביותר שהשפה הלטינית הכירה. הם נעים בין רוך אינטימי לבין גסות קיצונית, וכל אלה מופנים לאותה אישה.

הקרמן החמישי הוא הצד הרך. או יותר נכון: רך-עם-קצב. קאטולוס מבחין שהזמן עובר, שהזקנים סביב רוטנים, ושאם לא יחיו עכשיו — לא יחיו. ואז הוא מציע פעולה אחת: לספור.

בּוֹאִי נִחְיֶה, לֶסְבְּיָה שֶׁלִּי

בּוֹאִי נֶאֱהַב

וְכָל הָרִינוּן שֶׁל הַזְּקֵנִים הַקַּפְּדָנִים

נַעֲרִיךְ אוֹתוֹ בְּפְרוּטָה אַחַת.

הַשְּׁמָשׁוֹת יְכוֹלוֹת לִשְׁקוֹעַ וְלַחְזוֹר וְלִזְרוֹחַ —

אֲנַחְנוּ, כְּשֶׁשּׁוֹקֵעַ אוֹרֵנוּ הַקָּצָר,

נַפְלִיג בְּלֵיל אֶחָד, בְּלֵיל אֵינְסוֹפִי

שֶׁאֵין מִמֶּנּוּ חֲזָרָה.

תְּנִי לִי אֶלֶף נְשִׁיקוֹת. אַחַר כָּךְ מֵאָה.

אַחַר כָּךְ עוֹד אֶלֶף, וְעוֹד מֵאָה שְׁנִיָּה.

אַחַר כָּךְ — בְּלִי לְהַפְסִיק — עוֹד אֶלֶף, עוֹד מֵאָה,

וְכַאֲשֶׁר נֶאֱסוֹף אֲלָפִים רַבִּים מִדַּי

נַעֲרְבֵב אֶת הַסְּפִירָה — שֶׁלֹּא נֵדַע

וְשֶׁלֹּא יוּכַל אִישׁ רָע לָשִׂים בָּנוּ עֲיִן

כְּשֶׁיֵּדַע — כַּמָּה נְשִׁיקוֹת הָיוּ שָׁם.