יצירת אמנות
הבריח
Le Verrou
Jean-Honoré Fragonard·ca. 1777·רוקוקו צרפתי
פראגונר צייר את הבריח ב-1777, כאשר הציור האירוטי של פריז עבד ברצף עם הספרות הליברטינית של דה-לאקלו ודה-סאד. הציור תופס את הרגע הדו-משמעי לחלוטין: הגבר מתכופף לנעול את הדלת, האישה נוטה אליו — אבל יד ימינה כבר מורמת כאילו לעצור. דו-משמעות במתכוון. ואז הטוויסט: המיטה שליד כבר מקומטת.
הסיפור המלא
פראגונר הציג את ״הבריח״ בערך ב-1777 כחלק מזוג ציורים — האחר היה ״המדונה״ שתיארה סצנה דתית באותן מידות. הזוג היה בעל אמירה: שני הקיצונים של הנפש הצרפתית של סוף המאה ה-18, אירוטיקה קיצונית מול קדושה קיצונית, באותה בטן ובאותו זוג קירות.
הדרמה של ״הבריח״ היא בתנוחת הגוף של שני הדמויות. הגבר — על בהונותיו, מתכופף לכיוון הבריח, יד אחת על הסגירה, יד שנייה מחזיקה את האישה. האישה — גופה נוטה אליו, ראשה אחורה, יד ימין מורמת כמו לעצור. האם היא מוחה? האם היא נמשכת? פראגונר השאיר זאת בכוונה לא פתור. זו הדרמה: בין הרגע לפני הבריח לרגע אחריו, כל סיפור אפשרי.
ואז, הטוויסט. הצופה שמסתכל זמן מספיק שם לב שהמיטה שעל הקיר השני של החדר כבר מקומטת. הם היו שם קודם. מה שנראה כמו רגע של התנגדות — אולי הוא דרמה נוספת בתוך יחסים קיימים. פראגונר לא ציור סיפור. הוא צייר סצנה שניתן לקרוא אותה בשלוש דרכים שונות, וכל אחת מהן נכונה.
פרטי היצירה
- אמן
- ז׳אן-אונורה פראגונר (Jean-Honoré Fragonard)
- שנה
- ca. 1777
- חומר
- oil on canvas
- ממדים
- 74 × 94 cm
- מוזיאון
- Musée du Louvre, Paris
- תקופה
- רוקוקו צרפתי
הסיפור הנלווה
אצבעות שאינן יודעות להפסיק
איטליה, סוף המאה ה-13. דנטה כותב את האינפרנו. ובאותם רחובות, יהודי בשם עמנואל הרומי כותב משהו אחר — עברית חיונית, שובבה, שמסוגלת לדבר על תשוקה כמו שיר השירים, אבל בלי האלגוריה. בלי הכיסוי. הקאנון הרבני העדיף לטמון אותו באוצרות. מובן לגמרי למה.
קריאת הסיפור →