שישים יום

את הילדים היא שלחה לאמא שלה כבר אתמול. הדירה ריקה כבר עשרים-וארבע שעות, וזה הזמן הארוך ביותר שלא היו בה ילדים מאז שילדה את הבכור לפני שש שנים. השקט מוזר. המקרר עובד חזק יותר ממה שהיא זכרה. גם המזגן.

היא הולכת מחדר לחדר — כאילו היא רואה את הדירה לראשונה. הספרים שהוא קרא לפני שיצא. הצלחת ששטף לפני שיצא. המגבת הירוקה שהשאיר על הקולב, יבשה כבר חודשיים. שישים ימים לא נגעה במגבת ההיא. לא הסירה אותה. החליטה שזה יהיה הדבר היחיד שלא יזוז במהלך ההיעדרות. אובייקט שמסמן שהוא יחזור.

היא נכנסת למקלחת לפני שהוא מגיע. המים רותחים, ואז קרים, ואז משהו ביניים. היא מתאמצת לחשוב מה הוא אוהב — שלא מבושמת מדי, את זה היא זוכרת. שמן שזיף שקנתה לפני חודש, רק לערב הזה, נשאר בארון. היא מהססת. היא מורחת קצת. מוחקת. משאירה ריח חלש שיתפוגג עד שהוא יצלצל.

עוטפת את עצמה במגבת. עומדת מול המראה. תוהה אם היא נראית אחרת. שישים יום של ילדים-לבד, של חרדה רוצה אותו חזרה, של עיתונים. תוהה אם הוא יראה את זה. תוהה מה היא רוצה שהוא יראה.

מחליטה לא ללבוש תחתונים. עומדת מול הארון בשמלה דקה. מתחרטת. לובשת. מתחרטת. מורידה. צוחקת לעצמה — בקול. השמש כבר נמוכה. השעה ארבע ועשרים. הוא אמר שמונה. הוא אמר שמונה לפני שלוש שעות והיא לא יודעת מה לעשות עם השעות.

שמונה ושתיים-עשרה. אחר חיכוי שאין לו טעם, פתאום הצלצול. היא נשמתה — מבחינה בנשימה. פותחת את הדלת.

שישים יום — הוא לא נראה מאוד אחר. אבל הוא אחר. כתפיים שונות. תיק על הגב, גדול. תיק שני קטן בידו. מבט שניכר במשקל. הוא חסר משקל — או, להיפך, הוא נושא משקל כבד שלא היה בו לפני. היא לא יודעת לפענח את זה ברגע אחד.

הוא מניח את התיקים. היא לא נדחפת. הוא לא מנשק. הם מתחבקים. ארוך. ידיו על הגב שלה, לא נעות. ראשו נוגע בצוואר שלה. הוא מסתיר משהו בנשימה — לא בכי. שני נשימות עמוקות, ואז נשימה תקינה. היא לא שואלת.

הוא נסוג. מסתכל בה. אומר: "את."

"אתה." היא אומרת.

זה הכל. לא נשיקה, לא דמעות. רק האקזיסטנציה הזו של זה-מול-זה אחרי שישים יום. ואז הוא לוקח שאיפה אחת והולך עם תיקיו לחדר השינה.

הוא שטף ידיים בכיור המטבח. שתי דקות תחת זרם. היא הניחה לו. בנתה תה. כשהוא חזר לשולחן הוא ישב בפינה, גבו לקיר, פנים אל הדלת — תנוחה שראתה כבר אצל גברים שחזרו מצבא. הוא לא היה מודע לזה. היא לא הזכירה.

"איך הילדים?" הוא שאל. הקול שלו נמוך משזכרה.

"בסדר. שני סיים את הקייטנה. הוא חיכה. שאלות, שאלות, שאלות."

"מה הוא שאל."

"אם תהיה אותו דבר. אם לא יהיו לך פיתאומים."

הוא לא ענה על זה. שתה. הסתכל אל המקרר. אל המגבת הירוקה. אל הצלחת. הוא נע במבט שלו על הפריטים שהיא הקפידה לא לזוז.

"אהבתי שלא הזזת כלום," הוא אמר.

"לא רציתי שתצטרך לחפש כלום."

הוא הניח את הכוס. הסתכל בה. "אני צריך מקלחת."

"כן."

הוא קם. הלך. היא ישבה. שתתה את התה שלה. שמעה את המים מטרים מתקלחת חצי שעה רצופה. מי שמסתכל בשעון יודע שזה אותם המים שהיא עצמה הקפידה לא לבזבז במשך שישים יום. אבל היא לא העירה. היא ידעה — חצי שעת מים אחרי שישים ימים זה לא מותרות. זה ניקיון של משהו שהמים לא יכולים לרחוץ.

הוא יצא מהמקלחת חבוש מגבת. עומד בפתח חדר השינה. שערותיו רטובות. גופו רטוב. ריח של סבון רגיל, של שמפו של הילדים — לא של בית. שטף הכל בלי מחשבה — מה שמצא ראשון.

היא מתקרבת אליו. לא מנשקת. ניגשת אל המגבת. מסירה אותה. תולה אותה על הקולב. עומדת לפניו עירום-חצי, מסתכלת רגע בכתפיים, ולא בגוף. היא לא מסתכלת על הגוף. הוא קולט שהיא לא מסתכלת. הוא נושם שאיפה.

"תודה," הוא אומר.

היא יודעת. גוף של אדם שחזר מששים ימים אינו גוף שמכיר את עצמו. זה דבר שצריך לחזור לאט.

מובילה אותו למיטה. הוא נשכב על הגב. עירום. היא, עדיין בשמלה. נשארת כך.

היא יושבת על השולי-של-המיטה ליד הברכיים שלו. הולכת באצבע על העורף — לא על הצוואר, על העורף, איפה שהשיער נפגש בכתף. שלוש דקות. רק שם. הוא עוצם עיניים.

היא עוברת לכף יד. הופכת את הזרוע, מסתכלת בעורקים. נוגעת בקפל הקטן בין הצמיד לאמה. שלוש דקות גם שם. הוא לא זז.

אצבע על קרסול. שלוש דקות.

אצבע על הצלעות, בקדמת הגוף, מצד אחד למשנהו.

אצבע מעל לחיים העליונה — לא נוגעת באמת, מרחפת. היא רוצה להיות בטוחה שהחומה שהוא לא יודע שיש לו מסכימה.

היא חוזרת אל העורף. ואז, לאט, היא משכיבה את הראש שלה ליד שלו. גם בלי לגעת. שני בני אדם בנשימה משותפת על אותה כרית. הוא פותח עיניים. היא בעיניים שלו.

"אני לא יודע מה אני," הוא אומר, חצי-מילה.

"אני יודעת."

"לא היית שם."

"לא הייתי. אבל אני פה."

הוא נותן לה את היד שלו. היא לוקחת אותה לפיה. מנשקת את האצבעות, אחת-אחת. הנשיקות הראשונות של הערב. לא בפה. ביד.

הם מתנשקים אחר עשר דקות של ידיים-בידיים. הנשיקה הראשונה קצרה. שלוש שניות, אולי. השנייה ארוכה יותר. השלישית ארוכה יותר.

בין הרביעית לחמישית הוא בוכה. דמעה אחת. היא אינה מנגבת. היא מנשקת את הדמעה. הוא בוכה עוד פעם. היא בוכה גם. שניהם, חמש דקות, בוכים בלי קול. ואז עוברים — הוא צוחק קצת בנשימה. היא צוחקת חזרה. הסקס מתחיל בצחוק.

היא מסירה את השמלה. עומדת מולו. הוא מסתכל בה ארוך — לא בלהיטות, בהוקרה. כאילו לא ראה אותה שנה ולא חודשיים. וזה נכון: הוא לא ראה אותה שנים. שניהם השתנו.

הוא מצביע על הצלקת על הצלע — שלא הייתה שם לפני שיצא. הוא לא מסביר. היא מנשקת את הצלקת. הוא מנשק את הסימן בבטן שלה — הסימן שיש כבר שש שנים, מהבכור. יש להם דברים חדשים זה אצל זה.

הוא נכנס בה לאט. היא מובילה. שמה את הידיים שלה על המותניים שלו, מאטה אותו. שני דקות הוא בתוכה בלי לזוז. שני דקות שהיא חושבת שהיא תפוצץ אם הוא לא יזוז. ואז היא מבינה — לזה הוא צריך. שתי דקות של רק להיות.

הוא נע. לאט בהתחלה. אחר כך לא לאט. אחר כך מהר ושוב לאט. הקצב שלהם, הישן, מצליח להיזכר באמצע הדרך. גם הקצב הזה — שינו אותו. אבל מצאו אותו מחדש.

היא גומרת לפני שהוא. בוכה שוב. דמעות לא של עצב — של הכרה. של גוף שזכר. הוא מנשק את הדמעות. אחר כך הוא גומר, בקול נמוך-מאוד, אומר את שמה כמעט בלי קול. שמה. כמו תפילה. כמו דבר שלא אמר חודשיים.

אחרי, הם שוכבים שזורים. החדר חשוך. החצי-ירח דרך החלון. הוא מסתכל בתקרה. היא מסתכלת בו.

אסור לעבור עכשיו לטלפון. היא יודעת. אסור לקום מהמיטה. אסור לדבר על מי לוקח את הילדים מחר.

הוא מדבר ראשון. "ראיתי דברים."

"אני יודעת."

"לא אספר אותם."

"בסדר."

"אבל הייתי רוצה — שתדעי שהם נמצאים. שיש דברים. שאני נושא אותם הביתה איתי, גם אם לא מספר."

"אני יודעת."

שתיקה ארוכה. הוא מנשק את כתפה. היא מצמידה את אצבעותיה לאצבעותיו.

"חשבתי עליך כל יום," הוא אומר.

"אני חשבתי עליך."

"אבל לא ידעתי אם תהיי כאן כשאני אחזור."

היא לא עונה. היא הייתה כאן. היא נמצאת כאן. אבל היא מבינה שהוא לא מתכוון לפיזית. הוא מתכוון — האם תהיי האישה שעזבתי. ושני בני אדם שחזרו מהמיטה הזו ידעו את התשובה: לא בדיוק. אבל בדיוק כמה שצריך.

הם נרדמים שזורים. בפעם הראשונה אחר שישים ימים, שניהם בלי לבד.

היא ערה לפניו. שש וחצי. הוא ישן עמוק — שינה של אדם שלא ישן באמת חודשיים. היא לא מעירה אותו.

יוצאת מהמיטה ועומדת בפתח החדר. מסתכלת בו. הגוף הוא הגוף שהכירה. אבל המחשבה שלה, עכשיו, היא: זה לא אותו אדם. ולא אני. ולא טוב או רע — זה אחרת. זה משהו שלם שלא היה אתמול.

היא הולכת למטבח. שמה קומקום. כשהוא יקום — בעוד שעה, אולי שעתיים — תהיה לו קפה. הילדים יחזרו אחר הצהריים.

יש להם, היא מבינה, את היום שלם. של היום הזה היא מקדישה למה שעוד לא ידוע. השבוע הבא, החודש הבא — אלה ימים של היכרות חוזרת. עוד הרבה רגעים כמו השלוש דקות על העורף. עוד הרבה דקות של מגבת מסולקת בלי מילים. עוד הרבה לילות של בכי שלא דורש שיחה.

היא חוזרת לחדר השינה עם הקפה שלה. יושבת בכורסה. צופה בו ישן. ואחרי כל זה — אחרי כל החזרה הזו, אחרי הסקס שהיה והקצב שמצאו והיא שגמרה ראשונה — היא חושבת על דבר אחד פשוט:

היא רוצה שהוא יישן עוד. עוד הרבה. עד שהוא יקום באמת.